איך מתהווה גרעין של סיפור?

ברוכים הבאים לבלוג שלי. אשמח לשתף אתכם במרחב הזה בטיפים ועצות שיכולים לעזור לאלה מביניכם הכותבים למגירה וחולמים לפרסם יצירות מפרי ידם.

אז בפוסט הנוכחי נדבר על התשתית הרעיונית לכתיבת סיפור – זהו שלב גולמי שמתרחש בעיקר במחשבה, הרבה לפני שהוא בא לכתב.

כשאנחנו עומדים בפני "רעיון" שצץ במוחנו שאותו אנו חשים צורך "תובעני" כמעט להעלות לכתב, אנחנו מתמודדים למעשה עם מה שנקרא – השראה. זהו מעין ניצוץ, "אאוריקה", שמגלם בתוכו רעיון – גולמי עדיין – שמושך את הלב ויש בו פוטנציאל לסיפור. זהו השלב הראשוני של כל ספר שעובר על כל סופר/ת וצריך להתבונן בו היטב.

ראשית, עלינו להיות בטוחים שלא הושפענו חלילה מאיזו השפעה זרה ש"הנביטה" את הרעיון במוחנו, שהיצירה שלנו לא תהיה חלילה חיקוי עלוב של משהו קיים. איך יודעים? תבדקו עם עצמכם איזו אסוציאציות עושה לכם הסיפור? איזה ספר קראתם לאחרונה? איזו דמות השפיעה עליכם? אין שום בעיה לקחת רעיון של סופר אחר בתנאי שאנחנו יוצרים יצירה חדשה ובלתי תלויה, שעומדת בפני עצמה. כך שאם יש לי השראה מדמות שעליה קראתי אני צריכה להיות מודעת אליה, לשאול את עצמי מה משך אותי אליה דווקא, מה התכונות שקרצו לי ואיך אני רוצה "להלביש" אותה בלבוש חדש, מקורי משלי.

דבר שני שצריך לשים אליו לב בשלב הראשוני הזה – ישנו שדה מוקשים שלם שנובע מהחוש הביקורתי שלנו: אנחנו מנסים לפתח רעיון על פי פרדיגמה כלשהי, בעקבות ספרים קודמים שקראנו או הידע שרכשנו במשך השנים בנוגע לספרות. ההערכה הזאת עלולה לפגוע באיכות של הרעיון הגולמי ולעוות אותו כבר בשלב מקדים כזה. ואסביר את דבריי. לדוגמה, אני אוהבת ספריו של סופר מסויים ומעריכה ספרות דרך ה"משקפיים" הנאמנות לסגנון שלו – כלומר נותנת ציון 100 רק ליצירות שנונות לדוגמה, בעלות עברית צחה, דמויות גרוטסקיות, ציניות וכו'. כשעולה לי רעיון לסיפור מקורי משלי אני עלולה לנסות לבנות אותו לפי אותה פרדיגמה, דרך אותה מנסרה צרה ומוגבלת ולמעשה אני נכבלת לקטגוריות איכותיות מסויימות ולא מניחה לעצמי חופש ספרותי. גם בשלב גולמי שכזה חשוב מאד להניח לרעיון שתפס אותו להבשיל מבלי לשפוט אותו מהר כל כך, מבלי ללטש אותו שיהיה דומה ל… או "מקצועי" כמו… אלא לתת לו לבטא את עצמו. צריך לזכור שזוהי השראה, מתנה שקיבלתי, משהו שהגיע לידיי ותפקידי רק לעצב אותו ולהביא אותו למקסימום שלו.

אחרי שהרעיון "נשתל" בתוכי אני מתחילה לשחק בו בכוח המחשבה בלבד. חשוב מאד לא לעסוק בו מתוך כורח, מתוך לחץ זמן. ישנם סיפורים שמתהווים בשלב הראשוני והגולמי שלהם במשך שנים. לי עצמי יש לא מעט סיפורים שעדיין לא ישבתי לכתוב אבל מתרוצצים בתוכי ומדי פעם מזכירים לי את קיומם. אם אני במצב הנפשי הנכון והמדוייק לזה אני לוקחת רעיון כזה ומפתחת אותו ואם זו לא העת אני ממשיכה להשתעשע בו בדמיון ולתת להדהד. לפעמים משהו במציאות שקורה מאפשר לו לנבוט ולהפוך למשהו מוחשי יותר, כל הדברים האלה הם באמת לא בידינו וצריך הרבה סבלנות והקשבה.

אז מהו רעיון כזה? דיברנו על מה לא ועל איך נותנים לו להתפתח אבל עדיין לא הגדרנו את מהותו.

אז גרעין של סיפור חייב להכיל כיוון ויעד. למשל: מלכה שנפלה ממעמדה והפכה לשפחה בעל כורחה באיזה מקום מרוחק, או שתי נשים הנשואות לאיש אחד ולא מסתדרות זו עם זו עד שמשהו קורה ומחבר ביניהן. אם עולה הברקה כזאת די בה כדי לבנות בהמשך סיפור שלם סביבה. לעומת זאת, ישנם רעיונות גולמיים מדיי, בוסריים יותר, נטולי כיוון. לא ממהרים לטפל בהם אבל גם לא משליכים אותם אלא מחכים שהם יפתחו משהו. למשל: רב יהודי בעל רקע בקבלה שמתחבר עם נוצרים אלכימאיים ליצירה משותפת. זהו רעיון נחמד, ניסיון לאחד שני זרמים מיסטיים, אבל אין כאן עדיין עלילה. אם נחכה מעט אולי יעלה עוד משהו – למשל, היהודי עזב אותם לאחר שנחשף למקורותיו אבל הם מצידם עדיין מחפשים אותו כי הם זקוקים לנוסחה הייחודית שהוא פיתח. כאן כבר יש לנו כיוון שיכול לאפשר לגלגל את זה הלאה.

מה יכול לתת לנו השראה לרעיונות?

אפשר להתחיל מהמוכר – לקחת סיפור מהתורה למשל, או דמות ידועה ולנסות לטוות את המשך העלילה – למשל בתיה ששולחת את אמתה להציל את משה מהיאור. מי היא האמה הזאת? בואו ננסה להתמקד בדמות השולית הזאת ולספר את סיפורה…

אפשר לפתח סיפור בהשראת המציאות, שמועות שמגיעות לאוזנינו או תופעה שהתפרסמה בעיתונות, ידיעה פחות מוכרת שמעוררת בנו סקרנות. השמועה על חמולה של מוסלמים שהיו יהודים במקור והתבוללו לפני כמה מאות שנים הציתה בי סקרנות והיוותה תשתית לספר "יאמנה".

נקודות שיכולות לכוון אותי לאתר רעיון מוצלח ולפסול רעיונות פחות טובים:

• נאמנות לעצמי ולסגנון שלי – אם אני בן אדם שלא נוטה לקרוא עלילות אימה למשל, אין סיבה שאכתוב סיפור עלילתי רווי דם ולכן דמויות אפלות מדי, תככים שמביאים לרצח אכזרי וכו' – אלה הם רעיונות שאפסול מייד, כבר בשלב הראשוני.
• אם אני סופרת שיש לי קהל קבוע, או קהילה שאני משתייכת אליה וחשוב לי לא לאבד את הקוראים שלי, לא אתפתה לפתח רעיון שעלול לאתגר את הקוראים שלי, או לאכזב אותם. למשל, כאישה שומרת מצוות לא אכתוב סיפורים שיש בהם מורכבות מבחינה מוסרית/הלכתית, כך שגם אם הרעיון טוב וקורץ, הוא לא בהכרח מתאים לי. זה לא אומר שצריך למחוק אותו, אבל אולי כדאי לחשוב איך מעדנים אותו, איך מפתחים אותו באופן שלא יעורר התנגדות.
• רעיון שלוקח אותי לתקופה/אוכלוסיה שאני לא מכירה ודורשת ממני עבודת מחקר ולימוד – אני צריכה להיות כנה עם עצמי כמה אני מסוגלת להתמודד עם זה. האם יש חומר כתוב על התקופה? האם העיסוק בחברה שכזאת בכלל מדבר עליי? אסור לסופר להרגיש מחויב לכתוב בגלל סטנדרטים חברתיים או לחץ שמופעל עליו מבחוץ. לדוגמה, אם נושא השואה מרתיע אותו או שהאינקוויזיציה מעוררת בי אימה אין שום סיבה שאכתוב עליה. יש לא מעט תקופות אחרות שאפשר "להלביש" עליהן את הגרעין הסיפורי שהתהווה בתוכי.

לסיכום, אם אתם מסוג האנשים שיש להם השראה באופן תדיר, בקצב של הברקות שנוחתות עליכם מדי יום ביומו, תעשו לעצמכם יומן ורשמו בראשי פרקים: איזו דמות תפסה אתכם, איזו תנועה רוחנית/פעולה/מערכת יחסים הדליקה אתכם ותנו לזה לשבת ולהתבשל. לפעמים כמה דמויות כאלה, שצצו בזמנים שונים מתלכדות יחד לכדי סיפור אחד נהדר. אל תחפשו בשלב הזה את הסיפור השלם, המלא. הסוף יכול בהחלט להיות לא ידוע (ספרים רבים שכתבתי נטוו רק במהלך כתיבתם, מבלי שאדע בשלבים הראשונים איך הסיפור עומד להסתיים…). מה שחשוב זה הרעיון הבוסרי, ה"נקודה" שהיא הפאנץ' של הסיפור. תנו לזה להתרקם ותהיו סבלנים כלפי זה.

תזכרו, השראה זוהי מתנה אלוקית שבאה והולכת, אי אפשר לכלוא אותה או לנסות לביית אותה.

אם הסיפור הזה צריך להתרקם היא עוד תחזור לבקר.