משלוח חינם מעל 399₪ 🚚 💳 תשלום מאובטח זמן אספקה עד 5 ימי עסקים ⚡

שיעור מולדת – פרק א'

"החפצים של קליין?" נשמע קולה של בעלת הבית יבש ומחוספס, "הכול נמצא שם בארגזים שבמחסן".

"מרגרט ותיאודור גוטמכר", כך טען לעומתה ברשמיות שלט העץ הנעוץ על גבי הדלת הכבדה בעוד זוג עיניים צרות מציצות לעברה בחשדנות מבלי לאפשר לדלת הבית להיפתח יותר מסדק צר. משהו בנוכחותה של לִיאַה העומדת בשבריריות כלשהי ועל גבה תלוי תיק טיולים ענק עורר בה, בבעלת הבית, רוגז.

מוזר, לכאורה הייתה אמורה לשמוח: סוף-סוף יעלה בידה להיפטר אחת ולתמיד מן הארגזים המטרידים אלא שניכר היה כי קוצר הרוח והציפייה הארוכה עשו את שלהם.

"סוף-סוף, מה לקח לכם כל-כך הרבה זמן להגיע?!" מלמלה בזעף ובמבטא גרמני כבד, "החפצים האלה יושבים לי במחסן כבר יותר מדי זמן!" ובידה נתנה אות לליאה להתלוות אליה.

"את יודעת, אנחנו חיים בקליפורניה" מצאה עצמה ליאה מגמגמת במבוכה, "לא כל-כך יוצא לנו להגיע לישראל".

מרגרט נעצרה לרגע מעבירה מבט סוקר מכף רגל עד ראש על הצעירה שממולה, קטנת הקומה שנראתה בשנות העשרים המוקדמות לחייה. על לחייה של ליאה התפשט סומק עז אשר הזכיר לה, למרגרט, במידת מה את גון פניה הקמוטים של בעלת הבית הקודמת כפי שנחקקו בזיכרונה.

"למה לא הגיע אבא בעצמו?" המשיכה בזעף.

ליאה משכה בכתפיה מבלי להשיב.

"היה עליו להגיע לכאן מיד לאחר הפטירה!" פסקה מרגרט בטון נחרץ "הבית הזה בבעלותי כבר יותר משנה. אני לא רואה שום סיבה לדחוק בין החפצים המרובים שלי גם את הארגזים הישנים של בעלת הבית הקודמת", ולרגע התרכך קולה כמו גילתה באקראי שאין הצדקה לבטא עד כדי כך חוסר רגישות, "גברת דבורה קליין המנוחה".

שמה של הסבתא, ברגע שהוזכר גרם לה, לליאה, שתישך את שפתיה מבלי משים בעוד היא נזכרת בהודעה הבהולה ובנסיעתו הפתאומית של אביה לישראל אשר נסע ללוות את אימו בדרכה האחרונה.

המחשבות התרוצצו בראשה, מדקרות בעוקצנות ולא נותנות מנוח: למה לא הצטרפה אליו לאותה נסיעה; איזה תירוץ היה לה אז שלא להגיע.

"כל אלה שלה" הצביעה מרגרט לעבר כמה ארגזי קרטון ישנים המונחים ברישול בקצה המחסן. 

"זה הכול?" התפלאה ליאה, "על המעט הזה כל הקצף?!"

"את חושבת שתצליחי לקחת איתך את כולם?" המשיכה מרגרט בחשד כמו חוששת מתירוץ נוסף שיאלץ אותה להחזיק בארגזים האלה עוד, בעל כורחה.

ליאה החלה להוציא בכבדות מה חפצים אחדים ולקרב אותם אל אפה כמו תוהה על טיבם: בגדים ישנים מדיפי ריח, סוודרים דקים בגוון חום, גרבי צמר ישנות, זוג משקפיים בתוך קופסת ברזל מעלת חלודה.

"אל תשכחי את זה" נשמע שוב קולה של מרגרט העומדת מאחורי גבה, ממשיכה לבחון את כל תנועותיה כמו מוודאת שלא תיגע חלילה בחפציה שלה ודוחפת לעברה קופסה נוספת אשר הונחה בחשאי מאחורי האחרות.

"נא להעביר לידי אריה קליין" רשום היה על אחד הצדדים ובשורה שמתחת לזו, באותיות קטנות וציוריות נכתב: "מסמכים, מכתבים, זיכרונות".

לרגע ניצתה הסקרנות ובערה בה כאש: כרונולוגיה משפחתית? סיפורים מן העבר? זיכרונות שנודף מהם ריח של סוד? – לא!  פסקה בהחלטיות וניסתה להתנער מקורים בלתי נראים של איזו הרפתקה חדשה.

"מה השעה?" קראה לפתע בדאגה.

המחוגים שבשעון הענוד על פרק ידה של מרגרט אותתו לה כי השעה כבר שלוש. בזריזות רבה ניסתה לאחד את הפריטים המעטים שבחרה לקחת עם חפציה שלה ואת קופסת הזיכרונות עטפה בזהירות כמו חוששת שתינזק.

"אין עוד זמן להתעכב" התנשפה בדריכות, "בעוד שעות אחדות עומד להמריא המטוס…"

"אני רואה שאת ממהרת" הבחינה גברת גוטמכר באותות קוצר הרוח, "מה, את רוצה להגיד לי שאת הביקור הזה שמרת לרגע האחרון של החופשה שלך?!" קראה בהפתעה.

ליאה שילחה לעברה מבט מהורהר נבוך. בדברי הביקורת הייתה מידה רבה של אמת. לולי האיץ בה אביה שתמהר ותיסע אל כפר אפרים כדי לאסוף את חפציה האחרונים של סבתא ולו רק  כדי "שייפסקו הטרוניות והמכתבים הזועמים הנשלחים שוב ושוב מהגברת ההיא", לא הייתה מרחיקה אפילו עתה, ברגע האחרון, אל צפונה של הארץ.

החופשה הייתה עמוסה מדי גם ככה: כנסי אמנות מחייבים; חילופי סטודנטים; התלבטות גורלית אם להמשיך את הלימודים פה, בישראל, או לחזור ללימודים במגמת האדריכלות שב'הרווארד'; להמשיך ולהרחיק לטיול נוסף במזרח התיכון או לחזור הביתה. אימא דחקה, אבא שלח רמזים עבים ומעבר לכול חולל הזמן את שלו ומועד הטיסה לא אפשר להאריך בהתלבטויות.

עתה, לאחר שהחפצים המטרידים סולקו סוף-סוף מהמחסן, נדמה כי חל שינוי בגון פניה של גברת גוטמכר וקולה כמו התרכך לו פתאום.

"הקופסה הזאת הייתה חשובה לסבתא שלך" מלמלה.

"איך את יודעת?" נתנה בה ליאה מבט נוקב.

"גברת קליין מכרה לנו את הבית כמה חודשים לפני שהלכה לעולמה" הסבירה מרגרט, "היא החליטה לעבור לבית אבות סיעודי וחשבה ש'או-טו-טו' יבואו לקחת את הדברים שלה אבל כמו שאת יודעת היא לא החזיקה שם מעמד".

"בפעם האחרונה שראיתי אותה" המשיכה מרגרט, "היא הצביעה על הקופסה הזאת ודרשה ממני במפורש שלא תינתן לשום ידיים זרות".

"ידיים זרות?" גיחכה ליאה "אלו ידיים ירצו לגעת בחפצים שלה חוץ מאריה בנה היחיד? לא נשארו לה שום קרובים".

"גם אני חשבתי ככה" המשיכה מרגרט "עד שהגיע לכאן מישהו והתחיל לשאול אותי שאלות".

"מישהו?" התפלאה ליאה.

"זה היה בחור צעיר, איך קראו לו?" גרדה מרגרט במצחה "נו, זה היה לפני הרבה זמן, כבר הספקתי לשכוח. אולי רשמתי את שמו בפנקסי" ובזריזות שלפה פנקס זעיר והחלה לעלעל בדפיו.

ליאה התבוננה בה מהופנטת. סדר 'ייקי' מופתי שכזה עורר בה תדהמה.

 "הו, הנה מצאתי – אברימי סופר" אמרה בקורת רוח בעוד היא שולפת נייר מקופל היטב שהיה תחוב בתחתית הפנקס.

"אברימי?" התפלאה ליאה.

"הוא טען שהוא קרוב משפחה".

"קרוב משפחה?"

"כן, כן, ככה הוא אמר!" המשיכה מרגרט בשטף, "כששמע שגברת קליין כבר לא בין החיים ביקש לראות דברים שהשאירה אבל… כמובן שלא מסרתי לו כלום" משכה בכתפיה בנחישות "אפילו לא רמזתי שקיימת קופסה כזאת במחסן שלי. למה? – כי ככה דרשה ממני גברת קליין, שלא למסור את הקופסה לידיים זרות, רק לידיים של אריה" נעצרה לרגע בדבריה, "או לאחד מהנכדים, כשיגיע…"

סומק עז עלה שוב בלחייה של ליאה והסקרנות ניצתת בה מחדש.

"אברימי סופר?" מלמלה שוב ושוב את השם, מנסה לרענן איזה רסיס של זיכרון, שמץ של סיפור. לא, השם הזה לא הוזכר מעולם באוזניה.

"הנה, זהו הפתק שהשאיר אצלי". ליאה הביטה בהשתוממות במספר הטלפון הרשום בעט נובע כחול ומתחתיו משפט המודגש בקו תחתון: "אנא, צרו אתי קשר, עלינו לברר עניין חשוב הקשור במשפחה".

עיניה של ליאה נפערו בתדהמה. אילו דברים החשובים לו לבירור יכולים להיות ומניין צץ כך פתאום קרוב משפחה שכזה? מעולם לא שמעה קודם לכן על אודותיו. האם אביה מכיר אותו? פניה החתומות של גברת גוטמכר לא יכלו לפזר ולו במעט  את מעטה הערפל.

לרגע מוללה ליאה את דף הנייר בין אצבעותיה, רועדת במעט כחוששת מהסיפור הגנוז מתחתיו.

"מה אעשה בזה? אני עוד רגע חוזרת הביתה…".

העובדה שמישהו בלתי ידוע, הטוען שהוא קרוב משפחה, מחפש אותה, עוררה בה מבוכה. מצד אחד ניצתה בה הסקרנות ומנגד, דרשה ממנה המציאות לקום ולהתעשת. בבית מחכים לה הלימודים וההתחיבויות.

לא! התנערה בן רגע, הטיול הזה נגמר, אין מקום להרפתקאות.

בזווית עיניה ראתה רכב גדול ואדום המתקרב בעננת אבק אל התחנה שבכניסה לכפר.

"כן, זה האוטובוס שלך" אישרה מרגרט "הוא מתעכב כאן כעשר דקות ונוסע. כדאי לך לתפוס אותו כיוון שהבא אחריו יגיע רק בעוד מספר שעות".

הספסל האחרון ריק היה מיושבים ומזמין: להתכרבל בתוכו, לאסוף פנימה מחשבות, לכבוש בליל של רגשות הומים. ליאה בחרה במכוון להתעלם מהמבטים הננעצים בתרמילה המגושם, מלחשושי החיילים שבמושב שלפניה, מאיתותי המכשירים הניידים הנשלפים ללא הרף ומהערותיו של הנהג אשר בחר בתחילה להסביר לה באנגלית עילגת עד שהבין ששפתו נהירה לה היטב.

כיצד ניתן יהיה להפנים את מהלך הפגישה האחרונה והבלתי צפויה שבכפר אפרים? היד נשלחה מאליה אל הגיליון החלק ואל עפרונות השרבוט כמו מגששת ומבקשת לדבר בשפתה שלה, שפה של איור.

עיניה של ליאה נעצמו שוב ושוב כדי להיזכר, להיזכר ולרשום.

הצריף של סבתא שהוסב לבית, על אף דייריו החדשים לא השתנה בהרבה. חלונותיו משורטטים במשקופי תכלת, מבורזלים בסורגים, רק וילונותיהם התחלפו ואינם עשויים עוד תחרה קטיפתית כשל סבתא. המחסן הישן שבנה סבא אהרון נשאר כפי שהניחו לפני שהסתלק. היא הייתה ילדה קטנה כשעדיין נכנס ויצא מתוכו, מתגאה על כלי העבודה המרובים. עתה מלא הוא באבק ואפרורי מאי פעם, עמוס בחפציהם של בעליו הנוכחיים.

מדוע נמכר הבית? גאתה בתוכה התמיהה, הרי אפשר היה להשאירו לאחד מאיתנו, האחים: בקי, ג'ונתן, רון. לא, אף לא לאחד מהם עלה רעיון שכזה להגיע לישראל כדי להשתקע בה ואפילו לתקופת מה. אפילו לאחד… חוץ ממנה, אולי.

רוח פתאומית הגיחה לרגע מן החלון שלצדה בעודה מרפרפת קלות בדפים המשורבטים, אחד לאחד.

את הציור האחרון רשמה הבוקר בתחנה המרכזית של תל אביב בניסיון לקבץ עשרות זוגות רגליים מסונדלות; קרחות מבהיקות הנוטפות אגלי זיעה; טפיפות רגליים ממהרות; אישונים קצרי סבלנות ומנות פלאפל הנאחזות בין אצבעות רוטטות, והכול תחת קורת גג אחת.

ציור נוסף אל מול ים התכלת המזרח תיכוני, נקטע בשל אותה שיחת טלפון נוקבת עם אבא.

"אבא לא מבין" חשבה במרירות, "הוא לא מוכן לשמוע על אפשרות כזאת, שאמשיך את הלימודים בישראל. הוא רוצה אותי שם ב'הרווארד' קרוב אליו כי כאן מסוכן. אוטובוסים עלולים להתפוצץ, טרור בדרום, מהומות בירושלים. איך אסביר לו?"

תחושת עצב החלה גואה בה מחדש לזכר אותו ויכוח שהסתיים כמו אלה שקדמו לו. נוף גלילי מיוער התחיל מתנדף מבעד לחלון, נצבע בצבעי מתכת רמזוריים, סואנים, אספלטיים, המרמזים על קירבתם של גוש ערי השפלה. בעוד שעות אחדות כבר לא תהיה פה. אבא ניצח.

"כל הציורים האלה שלך?" נשמע מאחוריה קול דק נפעם וסקרני. ילדונת כבת עשר הייתה זו, קצוצת שיער ועל אוזניה זוג אוזניות.

"כן, זאת המצלמה שלי" חייכה ליאה מתורגלת בהערות שכאלה, "ככה אני מתעדת דברים שקורים לי ומצליחה לזכור אותם".

"למה לא להשתמש במצלמה אמיתית?" שאלה הילדה בהשתוממות והסירה לרגע את האוזניות.

"זאת מצלמה אמיתית" השיבה בחיוך, "מה צריך כדי שתצא תמונה? – רק ללחוץ על כפתור וזהו, נכון? כדי לצייר צריך לעצור הכול, להתבונן, לקלוט את הדבר העיקרי ולצלם אותו, רק אותו" הסבירה ליאה בעודה תולשת את הנייר שעליו שרבטה בזריזות את פניה המנומשות של הילדה בגון כתום והגישה אותו לידיה.

"וואו, זאת אני?!" התלהבה.

"למה כל הציורים שלך צבועים רק בצבע אחד?" התפלאה.

ליאה השתתקה מהורהרת. אכן יש אמת בדבריה, חשבה לעצמה. מאז ומעולם נטתה לשקף את העולם שסביבה באמצעות גוון אחד כאילו שגם לצבע הנבחר הייתה אמירה משלו.

פיהוק רחב עודד את ליאה לנסות ולהירדם אלא שסקרנות חיטטה בתוכה מבלי לתת לה מנוח. מה יש שם בקופסה? צרור מכתבים המאוגד בגומייה ישנה הונח לו שם, טמון בתוך מעטפה חומה ושברירית.

מכתב ראשון נשלף. בכותרתו נרשם: "לחנה". מי הייתה חנה? ניסתה ליאה להיזכר בסיפוריו של אבא, האם מדובר בסבתא הגדולה ההיא מירושלים? הכול ישן ומתפורר, נדמה כי אצבעות הזמן טרחו לנגוס ברעבתנות, לצבוע בצהבהבות, לטשטש פה ושם את הכתוב, אך לא כדי לכלות. משהו נשאר למשך כל הזמן הזה כמו המתין במיוחד בשבילה שתשב ותקרא.

לקרוא? – לא, לא עכשיו. המכתב קופל והוחזר למעטפה וצרור של תמונות נשלף במקומו. משהו בחזות האנשים הרצינית הזאת, האפרורית למדי, המנוגדת לחיוכים המלאכותיים האופייניים לתמונות בנות ימינו, משך אותה להביט. באחת מהן זיהתה את דמותו של סבא אהרון כפי שהצטלם בצעירותו: מגולח, חבוש כובע קסקט, בין ידיו מעדר וסביבו שדה חרוש. לרגע ניסתה לקרב את התמונה לאפה, לחוש בריחה כמו מצפה שריח השדה המהול בזיעת בגדיו של סבא יגיח גם הוא איכשהו מתוך התמונה.

מתוך תמונה נוספת חייך לעברה תינוק שמנמן – מוישיק, כך קראו לו, כנראה, על פי מה שצוין בגב התמונה בתוספת ראשי תיבות תמוהים 'ת"ש עד תש"ב' כמעין קוד צופן סודי. בתמונה השלישית נראה בחור משופם רכון מעל שולחן עבודה ובידיו כלי ריתוך מברזל, מבטו טרוד, תשומת לבו מופנית למעשה ידיו תוך התעלמות מכוונת מהעובדה שמצלמים אותו. בגב התמונה לא הוזכר כל תאריך או שם. מי היה? תהתה, האם עדיין חי? האם השאיר אחריו ילדים? – דמות אנונימית בחתימת שפם.

צמרמורת אחזה בה, בליאה. בעוד שעות אחדות יהיה עליה לעמוד על גבי מסלול המראה חד-כיווני.

"נפל לך משהו. זה שלך?" נשמע קולו של החייל היושב לפניה והוא הושיט לעברה תמונה כלשהי שנפלה מהחבילה.

ליאה הסתכלה בדריכות בתמונתו של קשיש הרכון על שולחנו. כיצד נשמטה התמונה מבלי שתרגיש? תהתה. זוג עיניים כהות ונוקבות ננעצו בה בצבעי שחור-לבן דהויים. נדמה היה לה שכבר נתקלה בפנים האלה באחד האלבומים המצהיבים שבארון.

סיפוריו של אבא, המעטים שהסכים לנדב, צפים ועולים. כמו חלקי פאזל הנרקמים אט-אט לכדי תמונה אחת: הסב והסבתא הירושלמים שלו, חנה ואברהם הירש, שומרי מסורת שעלו בצעירותם מהרי הקרפטים שבהונגריה. שניהם נפטרו  שנים רבות לפני שנולדה וכמעט ולא הוזכרו בסיפוריה של סבתא דבורה, בתם. לא, אין פלא בכך, מאז ומתמיד הייתה חסכנית בזיכרונותיה. גם כאשר הייתה מפצירה בה בקי לספר, נותרה מתעקשת: "אין טעם להכביר במילים כאשר יש כל-כך הרבה מה לעשות".

אותה תמונה חמורת הסבר של אברהם הוסבה לגלויה, כך העידו המשפטים הספורים הרשומים בצדו השני של הנייר. התאריך העברי לא אמר לליאה דבר אולם לפי השוליים המצהיבים ניחשה כי נכתבה לפני זמן רב.

למי נשלחה? להפתעתה של ליאה לא היה גבול – הכתובת הרשומה בתחתית הגלויה העידה כי הנמען היה אביה, לא פחות ולא יותר.

"לא יכול להיות!" חשבה לעצמה. קשה היה לה להאמין שאביה קרא את הגלויה, ספק אם הגיעה אי פעם לידיו.

"אריה היקר, האם שלומך בטוב?" נכתב בה "חוששני שלא אזכה עוד לראותך כיוון שלבי חלש ומאותת לי כי ימיי ספורים. על כן, אני מרהיב עוז ומבקשך בלב דואב את בקשתי האחרונה".

הנשימה נעתקה, היד נרעדה, הלב נדרך. ככה פתאום נשלפה לה צוואה על הכביש המהיר והסואן בדרך לתל-אביב.

"הייתי רוצה שתחזור אלינו, אריה, שרק לא תשקע שם בגלות" ממלמלות השורות "שלא תסתנוור מהשפע, שלא יחלחל לתוכך הריק הזה ששם, שלא תסתאב נשמתך היהודית. קדושת ארץ ישראל מחכה לך. אין לך מה לעשות שם, נשארו פה מספיק פצעים לרפא, כאלה שטרם נמחו. מי ייתן ותיושב המחלוקת המשפחתית, אם לא בחיי הרי שלפחות לאחר מותי".

ברור היה לה לפתע כי מישהו מנע במכוון מהמכתב להגיע ליעדו, כמו חשש מהמידע הרמוז בו וחש צורך לטשטשו. מי יעשה דבר שכזה? כנראה שלא הצליח. הנה, הדברים צפים מחדש על אף המרחק הרב בשנים ואולי… זו הסיבה שאותו אברימי סופר מחפש אחריה. האם זהו באמת 'הדבר החשוב' שאותו הוא מבקש לברר?

בן רגע עולים וצפים הספקות מחדש. איך אפשר לעזוב את הארץ ולהשאיר מאחוריה מסך לוט ערפל שכזה? מי עוד יכול לברר את כל זה מלבדה? הכביש המהיר המשמים הנשקף מהחלון לא יכול היה לכבות את האש הבוערת בתוכה עוד ועוד.