שק תפוחי אדמה, ממרח אנשובי, חבילת קורנפלקס ומרכך כביסה בריח יסמין.
היד שלי נשלחת כמעט מאליה לאסוף את המצרכים הקבועים שאני קונה בכל שבוע. נדמה כי הרשימה אינה משתנה אלא רק הולכת ומתארכת עם השנים, ככל שמתבגרים הילדים. כשהם מגיעים הביתה לשבת הם מצפים למצוא את המוכר והידוע: משקאות אנרגיה עבור יגל, שזקוק לזריקת מרץ אחרי שבוע של ניווטים; חטיפים מלוחים וחריפים שרות הכי אוהבת, כאלה שמשאירים אבקה כתומה על האצבעות; חבילת קורנפלקס שמתחסלת עוד לפני תפילת שחרית, ואפילו חבילת חיתולים חד-פעמיים שנזרקת פנימה בשביל הנכדים.
רק כשאני מגיעה אל הקופה ומניחה את המוצרים על המסוע, אני שמה לב שהאדממֶה השתרבבה פנימה אל העגלה מבלי משים. כיצד זה קורה לי? חודשים רבים עברו מאז שחבילות כאלה ישבו לי על המדף שבמקפיא. פעם, כשתהילה הייתה מגיעה הביתה לשבת, האדממֶה היה מצרך קבוע על השולחן. רק היא אוהבת את פולי הסויה הירקרקים האלה; בוזקת עליהם מלח גס בנדיבות ומחסלת חבילה שלמה תוך שהיא משוחחת עם חברה בטלפון או לומדת למבחן.
אני נאנחת בעל כורחי. הקופאית שממולי, אישה עם פנים עייפות ומבט של מי שראתה הרבה עגלות בחייה, סוקרת אותי בחוסר נוחות. "סיימת? אפשר לעשות לך חשבון?".
כבר זמן רב שתהילה איננה באה ואין למוצר הזה דורש מלבדה. ולא רק האדממֶה, אלא גם המרכך שהיא אוהבת, כזה שיש לו ריח הדסים מתקתק, חפיסת שוקולד ממולא באגוזים, חטיפי בריאות ושאר מוצרים שמזוהים אך ורק עם תהילה.
אני מתכווצת, ממצמצת מצמוץ לא רצוני ושולחת יד מהססת כדי להוציא את החבילה ולהניחה ב"פינת החרטות" – כך יגל קורא לאותו מדף מאולתר שלצד הקופה, המיועד למוצרים שהלב רוצה אבל ההיגיון פוסל ברגע האחרון. אני רוצה להרפות, להניח אותה שם בין חבילת מסטיקים פתוחה לקרם ידיים שנזנח, ולהפסיק לטפח את התקווה הקלושה שתילוש תפתיע אותנו השבת.
הארנק נשלף כדי להניח את דעתה של הקופאית. אני מוכנה לשלם, באמת, אבל היד שלי נשארת מאובנת על שקית הפלסטיק הקרה. ואם תהילה כן תפתיע ותגיע? מי יודע, אולי ברגע זה ממש משהו נסדק אצלה והיא אורזת תיק קטן, דוחסת לתוכו כמה שמלות דקות וקפוצ'ון ועושה פנייה אל עבר הטרמפיאדה, אחרי חשבון נפש ארוך. מי יודע…
מישהו מתנשף מאחוריי בקוצר רוח, מקדם את חבילת הקורנפלקס שלו כדי לדחוק בי, אבל אני תקועה בזמן. המחשבות שלי רצות אל תילוש כמו סרט ישן וקרוע: אל הרגעים שבהם היא מחקה אושיית תקשורת בכישרון מדהים ומגלגלת אותנו מצחוק, או מצטטת בחוש תיאטרלי מונולוג מתוך ספר מוכר. פתקים מצחיקים על המקרר או החלטות בזק שמפעילות את כולנו, כמו היום ההוא שבו החליטה לצבוע מחדש את הרהיטים שבבית או בנתה במרפסת שובך יונים נייד. היא הייתה הסערה בבית המאורגן והמתוקתק שלי.
אני מחייכת אל הקופאית חיוך מתנצל, חיוך של אימא שלא יודעת לשחרר, ומחזירה את החבילה אל הסל.
"אז אפשר לסיים את החשבון?"
רוח קרה נושבת על פניי ומחזירה אותי אל המציאות. עד מתי תמשיכי להשלות את עצמך, נעמי כהן? שום דבר לא השתנה בחודשים האחרונים. הנתק עדיין שם, עבה ושותק. למה שמשהו ישתנה דווקא עכשיו? ושוב אני מושכת את החבילה החוצה, מנסה להיפרד ממנה.
"אני רואה שאת מתקשה להחליט", מעירה הקופאית, הפעם עם שמץ חמלה, וממשיכה להעביר את יתר המוצרים בברקוד.
בכל הנוגע לילדה הזאת, בת הזקונים שלי, המילה "החלטה" מאבדת ממשמעותה. בשאר תחומי החיים, כך טוען משה, אני אסרטיבית למדי. הוא מפקיד בידיי את ניהול הבית כי הוא יודע שתחת אחריותי הכול מתנהל כמו שעון שוויצרי. רות, הבכורה שלנו, מתייעצת איתי בכל הנוגע להורות וזוגיות. אפילו הלקוחות, אלה שפונים אליי כדי שאתעד את סיפור חייהם, סומכים עליי שאצליח לעשות סדר בזיכרונות המבולגנים שלהם.
רק מול תהילה אני מרגישה חובבנית. היא התנערה מהמסלול המקובל אצל יתר בנות גילה – לימודים, סניף בני עקיבא, אולפנה ושירות לאומי – בחרה לסלול מסלול עוקף, ומערערת אותי בשאלה איזו אימא אני? כיצד זה שאינני מוערכת כפי שכל אם אמורה להיות? כיצד נשמט הגשר בינינו ואיך מייצבים אותו מחדש?
"אפשר כבר לסיים את החשבון?" שואלת הקופאית בחוסר סבלנות ורומזת על התור הארוך שנשרך מאחוריה.
אני חשה בדוק הערפל שבעיניי. הנתק היה פתאומי כל כך, כמו חוט שנמתח עד לקצה גבול היכולת ופקע בבת אחת, מבלי להשאיר קצוות פרומים שאפשר לקשור מחדש. הייתה התפרצות זעם, כמובן, מהסוג שמבעבע תמיד בין אם לבת מתבגרת. מילים שנזרקו לחדר השאירו אחריהן ריח של שריפה. אבל איש לא דמיין שהיא תגזור עליי שתיקה שכזאת, שתיקת מצולות, כבדת משקל. "לך דומייה תהילה" – הביטוי מקבל משמעות אירונית וצורבת.
בהתחלה עוד נאחזתי בצליל החיוג. הוא היה סימן חיים, הוכחה שהמכשיר בידה. הייתי מקשיבה לצליל הארוך והמתיש עד שהיה נקטע בצפצוף צורם. עכשיו גם המעט הזה נגזל ממני; היא כבר לא עונה להודעות והקול הקר של המשיבון מודיע שקו הטלפון שלה כלל אינו מחובר.
רות טוענת שזהו משבר של גיל וזה יעבור. ילדה לא יכולה להתנתק מההורים שלה לנצח. בשלב כלשהו, אחרי שיירגעו כל האמוציות, היא תבין שהיא זקוקה לנו ותודה בכך שהיא כפוית טובה. גם יגל סובר שהיא בסך הכול "מנסה אותנו", ואם אפסיק להתרגש זה יעבור לה מהר יותר, אבל בינתיים חולפים החודשים והכאב ההוא, המסתתר בין קפלי הבטן, רק הולך וגדל.
"אז מה החלטת לגבי האדממֶה?" שואלת הקופאית.
"תרשמי אותו", אני ממלמלת, כמעט בלי קול. אני יודעת שבעוד שבוע אצטרך כנראה לזרוק אותו מחוסר שימוש, והרי המקפיא שלנו מלא תמיד עד אפס מקום. אבל השבת, השקית הזאת תהיה שם. רק ליתר ביטחון.
***
עתה, בסטודיו החמים שלי, אני מלטפת בעיניי את התמונות שעל הקיר. הציורים הבוסריים שתילוש ציירה כשהייתה צעירה יותר, ורק החלה להתנסות בצבעי מים ומכחול, תלויים שם כעדות אילמת לימים אחרים. משהו תמים וראשוני נלכד שם בין הסיבים. מנתח מנוסה היה מגדיר זאת מן הסתם כ"רגש מאופק וכלוא, המבקש לשווא להתפרץ החוצה אבל נהדף תחת מעטה כבד של ביקורתיות". אני לא פסיכולוגית שמנתחת תסמינים, אלא אימא שיודעת שהציורים האלה הם מה שנשאר מהילדה שהייתה פעם, לפני שהצבעים שלה הפכו לכהים וסוערים כל כך.
אני מתנערת ממחשבותיי כשנשמעת דפיקה בדלת. היא קצרה ומהוססת, כמעט מתנצלת. אני זורקת מבט חטוף במראה, מוודאת ששום קמט של דאגה לא מסגיר את הלילה האחרון, ופותחת את הדלת. האישה שנכנסת פנימה ומתיישבת על הכיסא שממולי נראית בת גילי, בשנות החמישים לחייה. היא כהת עור, בעלת שפתיים דקות וקפוצות, ומעל עיניה החדות תלויים ריסים ארוכים ויפים כווילון המסתיר חצי מבט.
תנועת גופם של לקוחותיי בפגישה הראשונה היא תמיד מגושמת ומהוססת, כשל אדם שפוסע לתוך חדר חשוך. הם באים הנה כיוון שהם מצפים ממני לעשות להם כשפים: לעזור להם לארוז חיים שלמים, עם כל הזיעה, הדמעות והרגעים הקטנים, לתוך כריכה קשה וצבעונית. הם רוצים שאטווה את סיפורם או את סיפור יקיריהם באופן שיישמר לדורות ויעורר השתאות.
כבר שנים שאני מתעדת וכותבת סיפורי חיים, מחברת בין חלקי זיכרונות וטווה מהם עלילה חיה. הכתיבה שלי מקצועית ומדויקת ועם זאת משוחררת וספרותית. אני לא מחויבת לדרישות אקדמיות יבשות, אלא לאמת שבין השורות.
פעמים רבות מגיע אדם שמודע היטב לסיפור שלו. הוא יושב מולי בביטחון, משוכנע שהעלילה האישית שלו צריכה לפרוץ אל העולם כרב-מכר, ורק המילים חסרות לו. מאידך, לא פעם הם נושאים באמתחתם חבילה גדושה: מכתבים ישנים שריח נפטלין דבק בהם, רשימות צהבהבות ותמונות דהויות בשחור-לבן. הם מניחים את הערימה על שולחני ומצפים ממני להיות זו שתדלה את הסיפור המתבקש מתוך התוהו ובוהו. אני זו שאמורה ליצור אותו יש מאין.
כבר בפגישה הראשונית אני יודעת אם אתמסר למשימה. בהתחלה נעניתי לכל אדם שפנה אליי אבל עם הזמן אני נהיית בררנית יותר, סומכת על טביעת העין שלי ופוסלת ללא היסוס סיפורים "שאין בהם בשר". קידומו המקצועי של רואה חשבון אפור או תעודות הצטיינות של קבלן בעירייה לא מעוררים בי השראה. אני מחפשת את השבר, את המפנה, את הרגש שגרם לאדם להשתנות מן הקצה אל הקצה. איני מסתייגת מלספר על ה"רעים" או על אלה שמעדו, כל עוד סיפורם צופן בתוכו חשבון נפש אמיתי.
מלי, כך היא מכנה את עצמה, בוחנת אותי במבט חשדני. היא מעפעפת מדי פעם וסורקת את הקיר שמאחוריי, כאילו מחפשת שם תעודה סמויה או אישור רשמי מגוף מקצועי שהסמיך אותי.
"אני מבינה שאת… כותבת סיפורי חיים, אבל מעבר לזה אני לא יודעת עלייך כלום. יש לך מספיק ניסיון? יש לך משהו כתוב להראות לי?"
"אין לי תעודת הסמכה," אני מחייכת, "אבל אני יכולה להציג בפנייך כמה ספרים שכתבתי".
פעם, כשהייתי צעירה, היה לי חלום לכתוב ולהתפרסם בזכות עצמי. קינן בי אותו חיידק בלתי נראה של סופרים מתחילים: לפרוץ אל העולם בזכות הכישרון המילולי שלי, חדות הלשון ורעיונות ש"איש לא חשב עליהם לפניי". אבל אחרי שספר הביכורים התפרסם והכזיב ויתרתי. השיווק האגרסיבי, הצורך לחשוף את קרביי מול קהל זר ולחזר אחרי הערכה וביקורות חיוביות – כל אלה היו זרים לטבעי.
חזרתי למקצועות ה"בטוחים", התעסקתי לזמן מה בראיית חשבון ובניהול מסודר, עד שחברה ביקשה שאעזור לה לתעד את סבתה הגוססת. עד מהרה נשביתי בקסמם של הזקנים, בני דור הנפילים, ניצולי השואה והחלוצים; אלה שהתמודדו עם מלחמות ופורענות, שרדו תנאים תת-אנושיים או משבר כלכלי ופיתחו כוחות נפש.
מצוידת ברשמקול, אני מגיעה בעיקר כדי להקשיב ולתעד, נזהרת מלהשחיל מילה ולהפריע. לא תמיד הם מדברים. לעיתים שתיקה רבת שנים מחרישה את קולם. לא תמיד הם רוצים לתעד, ואלמלא הבן שמפציר הם אינם נענים להרפתקה, אבל כשהם נעתרים לבסוף וסיפורם נשמע – אני הראשונה שיוצאת נשכרת.
מלי מעלעלת בדוגמאות שאני מניחה לפניה, מציצה אל עבר התמונות ומתרשמת לטובה. המתח שבכתפיה משתחרר מעט כשהיא מרפרפת על מילים שמעניקות כבוד לגיבוריהן.
"אני מקווה שתוכלי לעזור לי," היא אומרת וקולה מתרכך, "אני רוצה לכתוב על אימא שלי, עליה השלום. היא הייתה אישה מיוחדת עם אופי נדיר… ועוד מעט יום השנה," היא מוחה דמעה בלתי ניכרת.
"היא השאירה יומן חיים? רשימות או מכתבים?" אני שואלת ומשחקת בעט שבידי.
"לא. רק תמונות. אבל אני זוכרת הכול. אספר לך מה שתרצי לדעת".
אני מביטה בה ומבינה שהיא תצטרך להיות חלק פעיל בסיפור הזה, אם אכן ישנו סיפור שצריך להיכתב.
סופר המתעד סיפורי חיים הוא סוג של פסיכולוג, אמרתי פעם למשה. עליו להיות בקיא בהלכי נפש, להבין את שפתו הפנימית של האדם שמולו גם אם הוא עצמו אינו מודע למניעיו. אני צריכה להניח לתובנות הפרטיות שלי על העולם, לנתק את הכאב שלי על תהילה, ולהיכנס לנעליה של מלי כדי לחלץ את הסיפור שאימה לא הספיקה לספר.
"אז בואי תספרי לי עליה, על אביבה," אני מזמינה אותה בקול רך, רוכנת מעט קדימה אך שומרת על טון מקצועי. אני משתדלת שלא להיראות כאחת שמוכנה להתחייב; בקרב הזה שבין כותבת ולקוחה, המרחק הוא הכרחי.
מלי מתחילה לספר, והמילים שלה מציירות בחדר תמונה של שיכון עממי בלוד. היא מתארת בית שהמושג פרטיות בו הוא מילה גסה, חלל צפוף ומלא באחיינים, בין קירות דקים ששומעים מבעדם כל סוד וכל לחישה.
"לא בחרתי בחיים האלה," היא אומרת לפתע וקולה מקבל גוון מתכתי, "הם בחרו בי".
"מה זאת אומרת?" אני נמלאת סקרנות. יש את הרגע הזה, רגע מכונן, שבו האדם שלפניי מסכים לחשוף טפח מעולמו על אף מעטה החשדנות.
"חזרנו ללוד אחרי שאבא שלנו זרק אותנו. אותי, את אימא ואת האחים שלי. לא היה לנו לאיפה ללכת חוץ מלחזור לחמולה העיראקית שלנו," היא מחייכת חיוך מריר, "אימא לא הייתה מפונקת. קמה, עבדה, גידלה אותנו ונתנה לנו הכול גם כשלא הגיע לנו".
אני רוצה לשמוע יותר, אבל היא מעדיפה שלא להרחיב. במקום זאת, היא מספרת לי על ימי ילדותה בבית שאין בו מעצורים, כזה שריח התבלינים והאקונומיקה שלובים בו מעלות השחר ועד לצאת הכוכבים. אני יכולה לדמיין את חייה ספוגים בריח זיעה, תבשילי אורז ובמיה, ריח עשן הנפלט מתנור שאינו סגור היטב או כביסה רטובה המתייבשת בחדר כיוון שאין מקום על חבל התלייה.
"הדודות והגיסות שלי," כך היא מספרת, "חלקו איתנו את המרחב וגדשו את דירות הבלוק, גם בקומה שלנו וגם בקומה שמתחת. את מבינה? את חיה בחלל משותף אחד שאין בו רגע אחד לעצמך. כל מגירה משותפת ואף דלת לא נסגרת עד הסוף. בכל שעה משעות היממה את מוצאת ילד שמתרוצץ יחף, עם תחתונים וגופייה, ומנסה לברוח מאיזה מבוגר שמנסה לתפוס אותו ולזרוק אותו לאמבטיה. תמיד יש תור למקלחת, ולכי תמצאי את מברשת השיער שנעלמה מהמקום הקבוע שלה".
"אלה הם בטח חיים שאין בהם מפלט מאנשים," אני מהנהנת ותוהה ביני ובין עצמי כמה קשה לחיות כשמסביבך אך ורק המולה, ידיים קטנות הנוגעות בכל דבר, בין אם הוא שייך להן ובין אם לאו, ומותירות אחריהן שובל של כתמי שוקולד או בוץ.
"אבל את יודעת מה?" היא ממשיכה, כמו נענית לתהיותיי, "היה משהו טוב בזה, בצפיפות הזאת. למה? כי כשמישהו בכה כולם שמעו. תמיד היה מישהו שיבוא וינחם".
"איך שרדת את זה, מלי?"
"לא שרדתי. ברחתי," היא מגחכת, "מתישהו, בגיל ההתבגרות, זה הפך להיות בלתי נסבל. כל פגישה עם בחור או רצון ללמוד למבחן בשקט לוו בעשרות זוגות עיניים ובקולות אזהרה. תמיד מישהו ציפה שתחזרי, בין אם זו סבתא, הדודה או הגיסה. אבל ברגע שניסיתי לעקור את עצמי מהחממה המשפחתית הזאת, התמלאתי באשמה".
היא מספרת על הבחירה שלה להתגורר במדרשה לבנות בעלות תשובה, להמיר צפיפות אחת בצפיפות אחרת, נשית ומלאת הורמונים משל עצמה. הגיסות שלה ראו בכך בגידה.
"אה, אנחנו לא מספיק צדיקות בשבילך שאת הולכת לשמה? כך הייתה אומרת לי מלכה. היא לא יכלה לסבול את זה שאני חולקת בקבוק שמפו עם עשר נשים ומעדיפה את הטשולנט של האשכנזים, עם הפלפל השחור, במקום המרק קובה החריף שלנו".
אני עוצמת את העיניים וחושבת על תילוש. גם היא החליפה את הנוחות המוקפדת של הבית ואת החדר המעוצב והשקט שלה בחיים צפופים עם בנות אחרות. הרבה רעש וחוסר ודאות. למה היא עשתה את זה, למען השם? מה היה חסר לה בבית?
"כמה שנים לאחר מכן," ממשיכה מלי, "בחרתי ללמוד לתואר ולגור בדירה שכורה עם שתי שותפות במקום לחזור ללוד. דוריס ועליזה היו מגיעות לביקור. הן היו מחטטות לי בארון וכועסות עליי שאני מוציאה את כל הכסף שלי על שכר דירה, כשאין לי בגד נורמלי ללבוש. בסוף חזרתי לשם, לדבק של המשפחה הזאת," היא אומרת בתערובת של תרעומת והשלמה, "התחתנתי, הבאתי שלושה ילדים לעולם, התגרשתי וכל הזמן הזה אני שם, בתוך העיסה שבלוד".
"ואבא שלך, איפה הוא היה בכל התמונה?"
"אבא שלי?" היא ממהרת לומר, "עזבי, הוא לא העניין".
אני מזהה את המתח שלופת אותה מיד בשרירי הפנים, ומבינה שיש שם פצע פתוח וטעון. אני מחליטה שלא לדחוק בה. סופר טוב יודע מתי להניח לסיפור להבשיל ומתי לסגת.
"ממה שאת מספרת, מלי, נשמע שהיו לך חיים מעניינים ואת, ללא ספק, אחת הדמויות הראשיות של הסיפור הזה…"
"לא, לא," שפתיה קפוצות, הסנטר מתקשה והיא מנענעת בראשה בכל תוקף, "אימא שלי, עליה השלום. רק עליה את צריכה לכתוב".