מהמקום שבו עמד יהודה, מראה ענן האבק שנצפה באופק היה מקומם ומעורר אימה כאחד.
רק לפני זמן־מה הגיע דמיטריוס, מתנשף וסמוק כולו, והודיע שהורדוס מתקרב עם צבא רב. איש לא שאל שאלות, שכן ברור היה לכולם מהי כוונתו של האיש. התבצרותה הממושכת של אלכסנדרה, אחות אנטיגונוס והחשמונאית האחרונה שנותרה מהמשפחה האצילית, הוציאה אותו מכליו. עתה גמר אומר לשים קץ לדבר, אחת ולתמיד.
מדוע דווקא עכשיו ולא מייד לאחר שהמלך האחרון הוצא להורג? תהה יהודה והוסיף להשקיף מזרחה. מדוע עכשיו ולא מייד לאחר נישואיו למרים והתבססותו בירושלים? אין לדעת. רק לבורא עולם פתרונים.
הוא חש כיצד בשרו נעשה חידודין־חידודין וריאותיו מתקשות להכניס אוויר עד תומו. הכיווץ העמוק הזה בקרקעית הבטן הזכיר לו ימים רחוקים, שרצה בכל מאודו לשכוח.
לאחר ששיתף אותה דמיטריוס במסקנותיו, החליטה אלכסנדרה לכנס את כולם לישיבת חירום. אצילית וזקופת קומה היא הנסיכה, על־אף הקמטים וחוטי הכסף שנשזרו בשערה כבר בגיל צעיר. מספרים שבצעירותה נחטפה בידי פיליפיון, בנו של תלמי מושל כלקיס, ונישאה לו בעל־כורחה. בשן ועין הצליחה לצאת משם ולחזור ליהודה, אלא שלדאבונה מצאה אותה שסועה, מדממת וקרועה בין שני השליטים שחמדו אותה באותה עת: הורדוס חביבו של הקיסר, ואחיה, יורשה החוקי של הממלכה.
"הגענו לשעת האמת, מכובדיי, הרגע שממנו חששנו כל העת".
היא הייתה נמוכה, עורה בגוון זית, עיניה כהות וצלולות וכתפיה זקופות בגאווה של בת מלכים. גלימתה הייתה אומנם מאובקת מרוחות המדבר, אולם הטוניקה שתחתיה הייתה איכותית ומעליה הייתה תלויה סיכה הנושאת את סמל בית חשמונאי. היא סקרה את פניהם של לוחמיה – שש־מאות אנשי חיל שתמכו באנטיגונוס בשעתו, והצליחו לחמוק מדין המוות שהורדוס התווה להם. בשש השנים האחרונות הם מתבצרים איתה כאן, בהורקניה, בנקודת השליטה החשמונאית האחרונה.
"אני יכולה לנחש מהן המחשבות שמתרוצצות בראשו של כל אחד מכם". היא עברה ביניהם, מפלחת אותם במבטה עד כדי כך שכמה מהם הוכרחו להרכין את ראשם. צעדיה השלווים עמדו בניגוד גמור לדבריה הנוקבים. האם היא נסערת? גם אם כן, היא הצליחה להסוות זאת היטב.
"ציירנו לעצמנו את הרגע הזה פעמים אינספור, הרגע שבו כוחותיו של הנבל האדומי יפלשו הנה. לצערי הרב אינני יכולה להשלות אתכם שנצליח להחזיק מעמד".
האולם הגדול שאכלס עשרות אנשים נעשה דחוס ומחניק לפתע.
יהודה השתנק בשנית. האוויר הכלוא בריאותיו מיאן להשתחרר, ועיניו חיפשו, כמו חיה לכודה, את דמותו נוסכת הביטחון של זבדיה. רק כאשר זיהה אותו, עומד בירכתי דבוקת האנשים הדחוסה, מצא האוויר את דרכו החוצה.
"עמדתם לצידי בכל השנים האחרונות, רחוקים מבני המשפחה, מהיישוב, מהרעיה ומהילדים, וכל זה רק מתוך רגש נאמנות כלפי שליטיה האמיתיים של הארץ הזו". חיוך רך השתרבב עתה אל שפתיה. "אני אסירת תודה על כך. אבל עכשיו, בשעת אמת", הרצינו שוב פניה, "אינני יכולה לדרוש מכם להישאר ולקפח את חייכם הצעירים".
מישהו ניסה להתפרץ ולומר משהו, אבל הנסיכה היסתה אותו.
"אני יודעת, ליסיאס, אני יודעת שאתה תהיה מוכן למסור את נפשך כדי להגן על הגבירה שלך בכל מחיר, אבל אינך יכול לדבר בשם כולם".
היא זקפה שוב את מבטה ובחנה את העומדים מולה בקור רוח, מתעכבת על פניהם החיוורות אחד־אחד.
"מי שחס על חייו יכול עדיין לברוח. ומוטב שיעשה זאת כמה שיותר מהר כיוון שהאויבים שלנו כבר בדרך להורקניה".
המולה פרצה כהרף עין. קולות, צעקות ומלמולים התערבבו זה בזה, עד כי היה צורך להסותם. ובאותה העת חיפש יהודה את זוג עיניו של זבדיה. רק הוא, מבין כל הנוכחים בחדר, מסוגל לזהות את החרדה שלופתת אותו. לו עמד לצידו היה לוחש באוזנו מילים מנחמות. זבדיה היה האיש שאסף אותו מארבל אחרי הפורענות, נמלט איתו אל ההרים, חלק איתו פת לחם ולימד אותו את כל מה שהוא יודע – צורתה של אות, זיהוי עקבות שועלים, וכיצד ראוי לדרוך את הקשת ולבתר את פגר הצבי השחוט.
"אני מציע שמי שרוצה להישאר בחיים יצא מהחדר כבר עכשיו", הרים ליסיאס את קולו כדי להתגבר על הרעש. "אף אחד לא יקפיד עליו אם יבחר לעזוב. אם ימהר לעשות זאת יש סיכוי שיצליח לצאת בבטחה".
איש לא זע, וזה לא היה מפתיע. עשרות זוגות עיניים התרוצצו בחשאי, בסקרנות, לגלות מי יהיה זה שיקפוץ על ההזדמנות, אבל אף אחד מהם לא חשב לעשות זאת בעצמו.
"אל תרגישו אי־נוחות לקום וללכת", חייכה שוב הנסיכה, ובחיוכה נדמה היה כי היא מרוצה מבחירתם של אנשיה שלא לעזוב. "מי שבוחר להישאר כאן איתנו צריך לקחת בחשבון שהיום הזה עלול להיות יומו האחרון".
דבריה לא נאמרו על מנת להרתיע. היא הייתה מעשית וידעה היטב מה עומד לפניה.
רעד בלתי נשלט עבר שוב בבשרו של יהודה. לפני זמן לא רב מלאו לו שש־עשרה שנים. הוא היה תאב חיים. האם רק הוא חרד לחייו או שתחושה מעין זו מסמרת את בשרו של כל אחד מהנוכחים? הוא סקר אותם במבט מסוקרן, אבל למעט כמה צעירים שהשפילו את ראשם, נדמה היה כי איש מהם אינו נרתע מן המוות. הם גיבורים כמו אבא ורק אני לא כזה, חלפה מחשבה מקניטה בתוכו, צובטת, ועוררה בו חוסר נוחות. לו היה רואה אותי עכשיו, מוג לב שכמוני, היה מתבייש בי…
"אני מבינה שמי שעומד כאן רוצה להישאר, אבל אני בטוחה שלא כולם שלמים עם ההחלטה. יש לכם עדיין זמן להתחרט. מי שרוצה להגן על המצודה מוזמן לצאת עכשיו להתחמש. ליסיאס יכוון אתכם למקום שבו עליכם להתמקם".
היא ידעה שהגאווה היא זו שמניעה אותם להישאר, וקיוותה בסתר ליבה שהמהססים יוכלו למלט את עצמם בשקט, אחרי שהשאר יתפזרו, ולחמוק באין רואה.
שוב נוצרה המולה, והלוחמים, דרוכים כקפיץ, נכונים היו למהר לאגף הנשק על מנת להתחמש, אבל אלכסנדרה חשה צורך לומר עוד מילים ספורות.
"זהו כנראה המפגש האחרון שלנו כולנו יחד. אין לדעת מה יעלה בסופו של הקרב ומי מאיתנו ישרוד", שפתיה רטטו והרגש נשמע היטב בקולה. "אני רוצה שוב להודות לכל אחד ואחד מכם, בני יהודה אצילי הנפש. בשמי ובשם אבי, אריסטובולוס, מנוחתו עדן, ובשם אחי, אנטיגונוס. לו היה כאן היה עובר ביניכם ולוחץ את ידו של כל אחד ואחד מכם. מסירות הנפש שלכם למען הממלכה החשמונאית איננה מובנת מאליה, ובעולם הנצח, אני בטוחה בכך, תזכו בכבוד של מלכים".
יהודה חש שוב בחרדת המוות, אבל עתה עמד לידו זבדיה, שהניח כף יד רכה על שכמו. די היה במגע הזה כדי לנסוך בו ביטחון.
אם זבדיה בוחר להישאר הוא כנראה יודע מה הוא עושה.
יהודה בחן את הלוחמים שמיהרו לעזוב את החדר בזה אחר זה וסובב את פניו שוב אל זבדיה, אובד עצות; אבל בטרם עלה בידו לומר משהו שמע את קולה של אלכסנדרה, שנעמדה בסמוך אליו.
"עליך לצאת מכאן בהקדם ולהציל את הנער", דרשה מהזקן, "בטרם יגיע הנבל עם הבריונים הרומיים שלו". האופן שבו עיקמה את שפתיה העיד על סלידתה מהאיש, אדומי ממעמד נחות שתפס את השלטון על יהודה בכוח הזרוע. הוא הצליח להערים על הקיסר ולקבל ממנו גושפנקא להיות מלך יהודה, תוך שהוא מסלק את כל מי שהתנגד לו.
יהודה הנער היה בעצמו קורבן להתעמרותו של האיש. אביו, חזקיה, היה אחד מראשי המורדים [U1] [U2] ונרצח באכזריות עוד כשהיה הורדוס מושל מחוז הגליל. כשזבדיה היה מספר עליו, היה מתאר לוחם העשוי ללא חת, בעל עיניים יוקדות הצורבות כל אדם העומד בפניו ואינו מניח לו להסתיר מפניו את האמת. הוא לא היה אדם שצועק, שמנופף בחרב כדי להרשים. הוא היה רק מביט בך ונותן לך להבין לבד מה עליך לעשות.
"גבירתי, אינני מוכן להפקיר אותך לגורלך", ביקש זבדיה לומר. "לא אוכל לקום ולהסתלק בשעה נוראה כזו, כשאויבייך צרים על המצודה. הייתי נאמן לאחיך אנטיגונוס עד ליומו האחרון, ועתה, בי נשבעתי, אהיה נאמן לך עד נשמתי האחרונה…"
"לא!", התעקשה אלכסנדרה ונתנה ביהודה מבט ארוך ונוקב. היו רגעים רבים בשנה האחרונה, מאז שהביא אותו זבדיה למצודה, שבהם היא הרעיפה עליו רגש אימהי. הוא היה הנער הצעיר ביותר בין המתבצרים ולה לא היו מעולם ילדים משלה. גם הוא עצמו יצא נשכר מזה. זבדיה לקח אותו מביתו בגיל צעיר, זמן קצר אחרי הפורענות, ודמותה של אימו הנקרעת בתוכה בין הרצון שיישאר ובין הידיעה שעליו להציל את עצמו מפני אלה שעלולים לבקש את נפשו, המשיכה ללוות אותו במשך ימים רבים.
"עליכם להישאר בחיים, זבדיה ויהודה, ולו כדי להמשיך את המרד, ללכד סביבכם לוחמים חדשים, דור חדש שמוכן למסור את הנפש למען עמו. סיכויינו כאן, במצודה, קלושים ביותר", היא השתהתה לרגע, מנסה להתגבר על סערת הרוח שהציפה אותה לפתע, אבל הקול הרועד הסגיר את פחדיה היטב. "אתה, זבדיה, יכול להמשיך ולשאת איתך את בשורת המרד. וביחד איתך – בנו של המורד הגלילי. וכי ישנו גיבור הראוי ממך לחזק את התנגדות העם ולקומם אותו כנגד העריץ?"
"אני כבר זקן, גבירתי רבת המעלה…"
"אתה הוא הדמות הממשית היחידה בחייו של הנער", קטעה אותו בנחרצות. "אתה הוא זה שהבאת אותו הנה ואתה הוא זה שערב לביטחונו".
"מדוע שלא תשלחי אותו עם אחד הצעירים?" נדמה היה כי בזוויות עיניו של זבדיה הצטברה לחלוחית. הוא היה אדם קשוח, גס במידת מה, שמתקשה להביע את רגשותיו. בחשיבתו ובמניעיו פעל מאז ומעולם בקור רוח, ועם זאת, בשעה גורלית כזאת נחשפו לפתע רגשותיו המודחקים – הדאגה לגורלם של הצעירים שהסתופפו להגנת הנסיכה, החשש מפני גדיעת חיים צעירים בידי עריץ אכזרי ונטול רסן.
יהודה רצה לומר משהו אבל הכריח את עצמו להתאפק. זבדיה הוא אכן כל עולמו. זה הוא שהגיח מאי־שם, אחרי השריפה וההרס שכילו את הכפר ארבל, שלף אותו מביתו המפויח, מהעוני המחפיר ומהאנשים חסרי האונים שעטפו אותו, ונתן לו משמעות. הוא העדיף להישאר עם זבדיה ולמות ביחד איתו מאשר להסתלק עם איש שהוא אינו מכיר.
"לא, זבדיה", התעקשה אלכסנדרה לשחרר אותו מתפקיד המושיע אציל הנפש שייפול בידי אנשי העריץ. "לכו כבר עכשיו", דחקה בו. "קחו לכם שניים מהסוסים המשובחים שנותרו לנו והסתלקו מבלי שבריוני הורדוס יעלו על עקבותיכם[U3] ".
זבדיה הביט ביהודה במבט מהורהר. קשה היה לנחש את מחשבותיו. האם הוא מאוכזב מהעובדה שגורלו קשור בגורל הנער ובגינו הוא מחויב לברוח כמו ארנבת נפחדת, או שהוא שמח על שקיבל בזכותו הזדמנות להישאר בחיים?
רק מאוחר יותר, שעה שעצרו לנוח לרגע אחרי דהירה ממושכת בין ואדיות מסולעים וצלעי הרים נישאים, התוודה זבדיה על מורת רוחו.
"לא נותרו לי הרבה שנים. אני כלי ישן ודלוח שאבד עליו הכלח".
זה לא היה זבדיה שיהודה הכיר – הבטוח בעצמו, המלא ביטחון, הנושא איתו פתרונות ושולף תשובה חכמה לכל שאלה. השנה האחרונה שעשו במצודת הורקניה, אחרי שנות נדודים בין מערות הגליל, עשתה את שלה והזקינה אותו בבת אחת.
"היה עדיף שמישהו צעיר יותר ייקח אותך", חזר ואמר. "לא הייתי צריך לוותר לה, לאלכסנדרה. היא עקשנית בדיוק כמו אחיה ושאר הצאצאים, נושאי הדם המלכותי". הוא נשך את שפתיו והשתתק, כאילו הוא חושב על משהו.
יהודה ניסה להתחקות אחר מחשבותיו. "אתה חושב שירצחו אותה?"
"אין לי ספק בזה", מיהר זבדיה להשיב. "הורדוס לא היה זה שהוציא להורג את המלך האחרון, אבל הוא היה אחראי לכך, ללא צל של ספק".
הוא הביט ביהודה המחמיץ את פניו, וחש צורך להוסיף: "אם יש דבר אחד שאינני מצר עליו הוא שנחסך ממך להשתתף בקרב".
"אתה בטוח בכלל שיהיה קרב?" יהודה רצה להאמין, איכשהו, שהורדוס – באיזו אצילות מפתיעה ואולי מתוקף העובדה שהוא נשוי למרים, אחייניתה של אלכסנדרה – יחוס על חייה של הנסיכה המרדנית. ומי יודע, אולי אם חייה יינצלו, הוא יבחר לחון גם את שאר המתבצרים וייתן להם את חייהם כשלל.
"ברור שיהיה קרב. אף אחד מהגיבורים לא ימות מבלי להיאבק", קבע בנחישות. "האם כולם ימותו? אין לדעת. אני מאמין שהורדוס ירצה לשבות את הפצועים החיים שביניהם ותאמין לי, אני לא יודע מה גרוע יותר", המשיך, מהורהר. "למות כשאתה בן חורין או למות כעבד זקן, אחרי שעבדת בפרך וריצית את העריץ למשך יתרת חייך".
"אני הייתי מעדיף להיות לעבד. עבד תמיד יכול לברוח".
חיוך מלגלג צף על פניו של זבדיה.
"לא, נערי, עדיף להישאר בן חורין, גם אם מחיר החופש הוא המוות".
יהודה סקר את סביבתו ובהה באיזו נקודה נעלמת באופק. השמש שקעה זה מכבר והאור הקלוש הלך ודהה.
להיכן הם ממשיכים עכשיו? כיצד יימלטו מפני ציפורניו של העריץ, והאם חייהם ייראו עכשיו כשם שנראו בטרם הגיעו להורקניה – חיי הישרדות מלווים ברעב, בנדודים אינסופיים ובחוסר נוחות? הוא נשך את שפתיו והתקשה לעצור את עצמו מלבקש את המשאלה היחידה שהייתה בליבו באותה העת.
זבדיה הביט בו והתחייך בשנית. החיוך הזה היה ספק לעגני ספק מלא חמלה, כתמיד.
"לא, ילד, לא נרכב עכשיו עד לבית אימך שבארבל. אבל אם ירצו משמיים, יהיו לך עוד הלילה קורת גג ומיטה נוחה לישון בה".