פס דק אפרורי, הנמתח בכיפת השמים כמעין הינומה, מאיץ באדוניה לקום ממיטתו ולשפשף את עיניו מקורי השינה שדבקו בהן; כאילו ביקש להעלים זכר לחלום נוסף הטמון בהן, מאלה המטריפים שוב ושוב את לילותיו. גם הלילה חזה במראות שיש בהם מן היין הנוטף כדם על גבי מרצפות שנהב מבריקות, וזעקות שבר הנמהלות בכלי חרס רחבים המשובצים זהב וטופז. טפיפות רגליים חפוזות עודן קוצבות את מקצביהן אי שם במעמקי תודעתו, אולם פעייה דקה ממקום הדיר שבקדמת הבית משיבה אותו אט-אט לעשתונותיו. יש לקום ולצאת אל מלאכת היום.
הוא ממהר לקום וליטול ידיו. אצבעותיו מגששות אחר כותונתו וערדליו. בפינת החדר ממתין לו מטהו המסוקס, עשוי עץ אלון פשוט; אהוב עליו על אף פשטותו, שאין בה כדי להזכיר את מטה הדולב האציל של אבא, המגולף לכל אורכו – מטה שדי היה בפיתוליו כדי לגרות את דמיונו של אדוניה הילד. בשעות בין הערביים, הוא נזכר, עת המבוגרים היו עסוקים בשלהם, נהג לאחוז בו ולדמיין עצמו לוחם עשוי ללא חת ושש אלי קרב, חרב אימתנית בידו, עד כי כל תו מתווי פניהם של אויביו המתים חרות בו.
קול אנחה דקה עוצרו קימעא בטרם יצא מן החדר. הוא מסב את פניו ומבחין בדמותה הנאה של שולמית, הישנה ונאנחת בשנתה. עז רצונו להתפרץ אל חלומותיה ולחזות במחזות המפעימים את שנתה. האם עזים הם בצבעיהם כחלומותיו? מן הוודאי כי מרצפות שנהב בורקות אין בהם, וגם טפיפות רגליים סהרוריות מדירות עצמן מציורי נפשה. שמא עסוקה היא באחד מקרבותיה האין-סופיים עם צרתה? מבקשת להשיב לעצמה את כבודה ומטיחה בה דברים? הדהודה של אנחה מן החדר השני נדמה באוזניו כמאשר את ניחושיו. לא, אין בדעתו לעסוק שוב במריבותיהן. הוא מרשה לעצמו להתקרב אליה, אל שולמית שלו, להדק את השמיכה עד אוזניה וללטף את לחייה בחיבה – ולו רק כדי שהחום שבכף ידו יעניק לה מעט כוח, לגבירתו הראשונה, לקראת יום נוסף דחוס וקולני.
הפס האפרורי הדק הולך ובוהק. שפתיו של אדוניה ממלמלות ברכות שחר וממששות, כלאחר יד, את הצלם הזעיר הטמון בין קפלי כותונתו. צרויה היא שהתעקשה להניחו שם, לבל תסיח מלאכת הצאן את דעתו מאדוניו. נגיעתו בצלם רופסת, חסרת יראה. לא פעם ניצת הברק בעיניה ומילים רבות משתרבבות בלשונה כנגדו על נמיכות אמונתו. אין היא מבינה כי די לו במראיהן של הגבעות החובקות את הכפר בִּידַן ובמראה האור הקלוש של השחר, המלטף ברכות את הפסגות שבמזרח, כדי לחזק את דבקותו באלוהיו. די לו בהינומה החיוורת המתפשטת מעל פסגת הר כביר כדי לנסוך בלבו רגש. אך לא, זה לא מספיק לה. אכזבתה ממנו מהולה בבוז. מראה כתפיה הגאות הרוטטות ברטט זר שעה שהיא מפנה לו עורף די בו כדי להכעיס, אולם זה מכבר למד להתעלם. האדישות קנתה לה אחיזה, והיא שולחת ידה ותובעת כל נימת רגש שעודנה קיימת עבורה.
הוא יוצא מן הבית, ניגש אל הדיר ומתיר את המבכירות ואת התיישים מכבליהם. פעיותיהן של הנקבות מקבלות את פניו בחדווה, כילדות קטנות הששות לקבל את פני אדוניהן. לכל אחת מהן שם ייחודי שהעניק לה, שמשמעותו נהירה אך ורק לו. אפילו לילדיו לא התרצה להסביר; פשרו של כל שם שמור עמו, כאחד מסודותיו שאין לחלוק עם איש. אף שולמית, הקרובה ללבו, אינה דוחקת בו שיגלה לה את פשרם. גם היא, כמו יתר הבריות שבעולמו הנוכחי, אינה שותפה לאותה מציאות אחרת, רחוקה, שזיכרונותיה דחוקים לתוך מגירותיו החתומות. עתה הן הולכות אחריו, בהמותיו. נאמנות כנתינים, בטוחות תחת אהבתו.
לפני שיגיף את שער החצר, נדמה לו כי זוג עיניים צרות בוחנות אותו וצורבות את עורפו. הוא מסב את פניו כלפי דמותה הצרה של צרויה ומהנהן לה לשלום. זריזה היא כמוהו, ומלאכתה מלאכת הקטרת השחר. צקון תפילתה נשמע באוזניו כזמזום. ריח הקטורת החריף נישא בנחיריו, ומבעד לעיניה העצומות בדבקות יודע הוא כי נותר חריץ קטן המשקיף לעברו בציפייה רוויית מתח. האם הוא אוהב אותה? תהה במחשבותיו. פעם אהב, ללא ספק, עד שהחריץ שבעיניים הלך והצטמצם; עד שאדמומיות הלחיים פינתה מקומה לחיוורון מכחיל, שנימי דם דקים זרועים בו והולמים לעומתו בפראות; ואילו המצח, שהיה צח ובהיר בימים עברו, מצהיב כעת כקלף ישן ויורה לעברו חצי ביקורת ובוז.
טללים ראשונים של שחר טלטלוהו מהזיותיו. "ילדיו וילדותיו" – הלא הם העזים – תבעו ממנו בפעיותיהם פת של שחרית. במקלו שבידו זירזם להצטופף סביבו ולגמוע את המרחק עד למעיינות שבפאתי הכפר, מבלי להתפתות אחר הרימונים המלבלבים שבדרך. כמו ילדים סוררים הם. לא בכדי נודע למרחקים שמם הטוב של רימוני בידן, ורבים וטובים – וביניהם שליטי ארצות זרות ושרים רמים – לוטשים עיניים אחר אוצרותיו הייחודיים של העמק. אף העזים המבכירות שבצאנו וגדיהן הפועים מבקשים להזין עצמם מן הירוק הזה, שאדמומיות רעננה ועסיסית ניגרת מתוכו ומדיפה ריחות משכרים. אולם אדוניה תקיף ונחוש. בידו ה"חרב" הכול-יכולה – מטה עץ האלון המסוקס – שלא לקרבות המלך תועלתה, כי אם לנתב את הסוררות אל מקומן הראוי.
היו אלו שעותיו היפות, בטרם תחל החמה לצרוב בלהטה ומוחו מבקש לרקום תוכניות. מאבק עיקש לו במחשבותיו הפוקדות אותו מדי שחר, מערבבות את דעתו בין הצרכים המעשיים והתובעניים לבין החלומות התלושים והעיקשים. קולחים הם זה לתוך זה, תובעים בעלות ומבקשים להשמיע את צעקתם, ואדוניה לעומתם חסר אונים. הנה המחשבה על אודות הנסיעה הרחוקה לדותן, אל לקוחותיו המצפים בכיליון עיניים לגבינותיו המשובחות, משמיעה את קולה; ועד שקרני השמש הזורחת מפזזות על אחרוני בתי תרצה, הוא כבר נשטף בזיכרונות רחוקים וברסיסי סיפורים ששמע כילד על אודות העיר הזאת – היפה מכול – שאחד ממלכיה בגד בה והחליף אותה בעיר אחרת, מערבית ורחבה יותר, ורטט עובר בגוו.
אדוניה מצקצק לעבר הצאן, כמו ביקש להרגיע את השיטוט הבלתי פוסק של מחשבותיו. שוב הוא מעשי מאי-פעם, שוקל כמה גושי גבינה טרייה נותרו לו במרתף וכמה מהם ייקח עמו העירה. לפתע מחשבה בלתי צפויה מגיחה ומעוררת בגופו גלים בלתי רצוניים: הנה יהוא, אבי אבותיו, בחר לפלוש אל ארמון שלא הוא בנה. ארמון עשוי היטב, שרצפתו אריחי שנהב ומסדרונותיו ארוכים, בעיר שומרון הזרה וההומה. לו הייתה הבחירה בידו כמלך, היה שב אל תרצה – השלווה ככפר מגודל, שמקדשיה עוטפים ברכות את בתי האבן ושווקיה נאים ואינם מלאי תככים ומזימה כשווקי שומרון, אחותה הבכירה והמגושמת. אולם אין הוא מלך, כי אם רועה אלמוני וחסר שם.
מראה המים השופעים שבמעיין מפיח חדווה בבהמותיו. כילדים חסרי רסן הן עטות על הירק השופע ועל אגנות המים הצלולים, שדמויותיהן משתקפות בהם בין האדוות המרפרפות. גם בימות הקיץ המעיקים לא פוסק המעיין מלהעניק את מתנותיו; רק בשנות בצורת חריפות נאלץ אדוניה להרחיק לכת, לאתר את אותם בורות שבשיפולי ההר שאבן כבדה חותמת את פתחיהם, ולמלא את השוקת. לא רק אז אלא גם עתה מכבידה עליו העבודה. הנה צלפינה, העז החומה בעלת הקרניים החדות (ששמה כשם אחת מפילגשי אביו הצידוניות), עטיניה שופעים וחלבה מבקש לזלוף בין אצבעותיו. בעוד כשעה, בשיאו של החום, יהיה עליו למלא נאדים ריקים ולהותירם במקום מוצל עד אשר יבוא העבד, מלקרת, ויעמיסם בעגלתו.
אצבעותיו של אדוניה נוקשות, מורגלות היטב במלאכת הצביטה והסחיטה. עם זאת, נשימותיו המהירות ואגלי הזיעה המבצבצים על מצחו מזכירים לו כי אינו צעיר כבימים עברו; כוחו שוב אינו במותניו כשהיה. המאמץ רב והשמש קופחת בחוסר רחמים על ראשו. מדוע שלא יסתייע בעבד במלאכת החליבה? הלא גם את צאנו יכול הוא להפקייר בידיו ולצאת העירה מוקדם יותר לצורך מסחרו. אך לא – לבו ממאן להניח את צאנו בידי אחר. אפילו ילדיו הצעירים, הלהוטים להצטרף אליו ולהלך עמו בשבילים הצרים, מנועים מלעשות כן. הרגל הוא שרכש לו מזה שנים: להלך לבדו, עם מקלו ומחשבותיו המרובות והמרעישות. פעיית העדר, שהחליפה את צהלת הסוסים של ילדותו, נעמה לו כמי מפל משכשך. הכבשים נעשו לנתיניו הכנועים, והזמן עמד לרשותו כמו בן מלך שעתותיו בידו.
עיניו בוהות אל עבר אופק בלתי נראה ומחשבותיו ממשיכות בשיטוטן. הנה הכפרי החורש את שדהו בעזרת חמורו וחורץ באדמתו תלמים-תלמים; הוא מזכיר לו את אותם כפריים לעגניים מיהודה שביקשו לחשוף את מוצאו וזרו מלח על פצעי גלותו הטריים. ואילו הבאר ההיא, שאבן כבדה מגוללת על פיה ואוצרה מחכה לעתות בצורת, נדמית בעיניו כאותה באר רחוקה שלצדה ראה את שולמית לראשונה, ולבו הומה מזיכרונות חמים.
שעטת סוסים רחוקה, המותירה מאחוריה שובל ארוך של אבק, קוטעת את הרהוריו. הוא מציץ בהפתעה; לא רבים הם הסוחרים הרוכבים בדרך הזאת, וגם אם נושאי משא הם, לא יחלפו בכזאת שעטה. רגליו נושאות אותו מאליהן אל עבר הגבעה הסמוכה כדי לאשש את אשר אומר לו לבו. אין זו שיירת סוחרים המשתרכת בעייפות, כי אם שיירת פרשי המלך, הנושאים מרכבות הדורות וסוסיהם אציליים. רחש קל הומה בלבו – כמעין אישור לדבר מה שאותו הוא מבקש למחות שוב ושוב, כקורי עכביש עיקשים, ללא הצלחה.
הדרך מתפתלת, יודע אדוניה, ואם יספיק להגיע אל הגבעה הצפונית יחזה בה שוב – בשיירה – ואולי יזכה לראות מיהו היושב בתוכה. קול פנימי לוחש לו "חדל, שוב אל צאנך והנח לזיכרונות", אולם הסקרנות חדה יותר וידה על העליונה. מראה העדר המלחך בהנאה את נאות הדשא מניח את דעתו, ובעזרת מקלו הוא מדדה לעבר הגבעה הסמוכה. כאשר הגיע לשם, נכונה לו הפתעה: דבר מה אירע לשיירה. שמא תקלה? ואולי שקע תחתיו אחד הסוסים? כך או כך, הכרכרות עומדות במקומן ללא ניע. הפרשים נראים חסרי סבלנות, אצים ממקום למקום, פניהם דאוגות מכעסו של אי-מי המצפה להגיע ליעדו. תנועות הידיים נעשות נמרצות, הפנים משולהבות ובלילי צעקות עולים מבין הרכבים. מאן דהוא מסיט קימעא את הווילון המאפיל שבתאו, ונשמתו של אדוניה נעתקת. רגליו נעשות מאובנות כקרח וגל קור פושה באיבריו.
הייתכן כי בן רמליהו הוא זה?
זיכרונות עמומים מבקשים לשוב ולרצד, כאילו הופחה בהם רוח חיים. הצעקה שהתעוררה בחלומו אמש – צעקת השבר שהתגלגלה בין מסדרונות ארוכים וחשוכים שרצפתם הבוהקת מכוסה במרבדי ארגמן – שבה והולמת בו גם בהקיץ. לרגע קט גובר בתוכו הקול העיקש הדורש ממנו לקום ולהסתלק, שמא יבחין בו האיש, שמא יזההו ממרחק רב של שנים. רטט עובר בעורקיו. לא, הוא לא יסתלק; הוא יעמוד בפניו גאה, ואישוניו יחדרו לנבכי נשמתו ויוכיחוהו על מעשיו הנפשעים.
לו הייתה שולמית לצדו, הייתה מוכיחה אותו על קפדנותו ארוכת השנים, על האיבה הסמויה שעודנה מרצדת כלהבת אש המתלקחת בנקל, ומזכירה לו שאינו עוד אותו הנער ועליו להתרצות בפני הגורל שהועיד לו האלוהים. אולם גאוותו אינה מניחה לו. רגליו קופאות במקומן ומסרבות להתרחק, עד שצאנו קורא לו והוא מסתובב לאחור. לא זו העת להתעמת עם האיש שחרש עליו רעה. אם ירצה האלוהים, תזדמן לידיו שעת כושר נאותה. ידו מתרוממת מאליה כדי לסלק מראשו הרהורים טורדניים, כזבובי אביב הנדבקים בעיקשות אל גללי הצאן.
הוא מפנה את גבו וממשיך הלאה, אל עבר הצוקים הנישאים ועמקיהם הפרושים תחתיהם כמרבדים ססגוניים. גם השיירה אצה לדרכה בבהילות, מותירה מאחוריה ענן ארוך ומשתרך של אבק. ורק זוג עיניים צרות וכהות, שבחנו קודם לכן את פניו וזיהוהו בהפתעה, ממשיכות להציץ אל עבר דמותו המתרחקת ומתכננות את מזימתן.